פסק-דין בתיק ת"א 1339-08-08

1.         התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 19.7.07. אין עוררין כי הנתבעת נושאת באחריות מוחלטת לגרם התאונה ותוצאותיה בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

2.         התובע הוא יליד 1982. במועד התאונה הוא היה בן 25. כיום הוא בן 29. מתחילת הדרך הסכימו ב"כ הצדדים למינויו של ד"ר נמרוד רוזן כמומחה מטעם בית המשפט.

3.         מחוות דעתו של ד"ר רוזן עולה כי התובע סבל משבר פריקה בכתף ימין ושבר בשורש כף יד שמאל. הוא עבר שורת ניתוחים. שוכנעתי כי כושרו לעבודה נשלל לתקופה של חודשים ממושכים. בסופה של דרך סיכם ד"ר רוזן כי הגם שנותרו לתובע צלקות בגוף הן אינן מפריעות ואינן מכערות. הוא פסק לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15% על יסוד קביעתו כי "קיימת השפעה קלה עד בינונית על כושר פעולת הכתף מימין".

4.         ד"ר רוזן נחקר על חוות דעתו. ב"כ הנתבעת הציג לו מסמכים באשר לעברו הרפואי של התובע, ובהקשר לנכות בכתף ימין. כתוצאה מכך הסכים ד"ר רוזן לשקול שיקוליו מחדש. בחוות דעתו המשלימה הוא ציין כי הוא ראה מסמכים של ד"ר דוד ברטלר ושל ד"ר דורי הרר, מהם הסיק כי יש להפחית 50% מן הנכות שנפסקה ולהעמיד את נכותו הצמיתה בגין התאונה על 7.5%. כך, מבלי לשנות את הממצאים אך לייחס מחצית מהם בלבד לתאונה הנדונה בפניי.

            אחר הדברים הללו הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות אליהם ניתן יהיה לצרף תצהירים ומסמכים.

5.         בדעתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר רוזן. אכן מקובלת עליי עמדת ב"כ התובע כי ממסמך רפואי אחד שהועבר אליו יכול היה ד"ר רוזן לקחת בחשבון את עברו הרפואי של התובע. ועם זאת אין לי ספק כי המסמכים המשמעותיים שהונחו בפניו, של ד"ר דוד ברטלר ושל ד"ר דורי הרר, מצביעים על תופעה כרונית של תת פריקות של הכתף הימנית, אף בעת שינה.

6.         התאונה לא הוכרה תחילה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - "המל"ל"). בעקבות הליכים שנקט התובע היא הוכרה ככזו. ועדה רפואית לעררים של המל"ל פסקה כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% החל מיום 1.8.08.

7.         כאמור התובע הוא צעיר לימים. עובר לתאונה הוא עבד הן כברמן בקיבוץ יגור, ובעיקר בעסק משפחתי, של אביו ושל שותפו, שעוסק בהתאמת תותבים לגפיים. שומה היה עליי, לעניין אומדן הפסד שכרו של התובע לעבר ולעתיד, לשקול מניין שיקולים.

ראשית, זקפתי לזכותו של התובע את העובדה שהוא עובד עבודת כפיים, הן כברמן ובעיקר בעסק המשפחתי. בעיקר זקפתי לזכותו את עובדת גילו הצעיר.

שנית, לקחתי בחשבון את העובדה שהתובע עובד בעסק משפחתי, שמא יעבוד וינהל אותו בעתיד עם בנו של שותפו של אביו. מנגד, ושוב, לנוכח גילו הצעיר של התובע לא יכולתי להתעלם מנכות זו שהיא בעלת משמעות אורטופדית לא מבוטלת, לעניין תפקוד הכתף הימנית.

שלישית, הגם שנהיר לחלוטין שקביעתו של המל"ל, בנסיבות, אינה מחייבת אלא זו של המומחה הרפואי, ככל שהיא מאושרת על ידי בית המשפט, הרי קביעתו של המל"ל הקרינה על שיקוליי, לזכות התובע.

רביעית, לקחתי בחשבון את העובדה שעד הנה, והגם שהתובע סובל זה מכבר מאותה בעיה, היא לא באה לידי ביטוי מוחשי עד לקרות התאונה.

חמישית, הגם שהמל"ל פסק לתובע נכויות זמניות ממושכות בשיעורים של 100%, 50% ו- 30%, למשך למעלה משנה, חזר התובע לעבודתו כברמן אחרי חמישה חודשים ולעבודתו בעסק המשפחתי לאחר שמונה חודשים. נתון זה נזקף הן לזכות התובע, בגין נחישותו ורצינותו, והן לחובת התובע, לעניין המשמעות התפקודית הנודעת לכל אלו.

8.         עיינתי בתלושי השכר שהונחו בפניי. שקלתי את הנתון שכברמן מקבל התובע טיפים. לנוכח כל אלו, ולעניין חישוביי, ראיתי לפסוק לתובע, הן לעבר והן לעתיד, על בסיס שכר חודשי נטו בסך 8,000 ש"ח.

9.         ככל שעסקינן בהפסדים לעבר, לנוכח מכלול השיקולים האמורים, סבור הייתי שיש לפסוק לתובע הפסד של 50%, בממוצע, למשך תקופת נכויותיו הזמניות, דהיינו סכום של 52,000 ש"ח. שוכנעתי כי מאז קביעת נכותו הצמיתה על ידי המל"ל ועד הנה ראוי לפסוק לתובע סכום גלובלי נוסף של 10,000 ש"ח.

            לנוכח השיקולים האמורים, בגין הפסד שכר בעבר, הנני פוסק לתובע סכום של 62,000 ש"ח.

10.        מכלול השיקולים שנימנו מעלה הניעני לקבוע כי ראוי לפסוק כי נכותו התפקודית של התובע זהה לנכותו הרפואית, דהיינו בשיעור של 7.5%. לנוכח הנתונים האמורים זכאי התובע בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד לסכום גלובלי, הלוקח בחשבון אף אובדן זכויות סוציאליות, בסך של 170,000 ש"ח.

11.        בעקבות התאונה היה התובע מצוי בנכות זמנית ממושכת, אף של 100%. לנוכח כל אלו סבור הייתי שבגין עזרת צד ג' בעבר וכן הוצאות רפואיות והוצאות נלוות שונות, הוא זכאי לסכום גלובלי של 10,000 ש"ח.

12.        לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 7.5% והוא אושפז למשך 18 יום. כמקובל אצלי הוא בוודאי זכאי לכאב וסבל, כסמכותי, כאילו נותרה לו נכות צמיתה של 10%. לנוכח זאת הנני פוסק לו סכום של 23,000 ש"ח.